א,א השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גביל, גזית, כפסין, לבינים--בונים: הכול כמנהג המדינה. בגביל--זה נותן שלושה טפחים, וזה נותן שלושה טפחים; בגזית--זה נותן טפחיים ומחצה, וזה נותן טפחיים ומחצה. בכפסין--זה נותן טפחיים, וזה נותן טפחיים; בלבינים--זה נותן טפח ומחצה, וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהן.
א,ב וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור. אבל בבקעה--מקום שנהגו שלא לגדור, אין מחייבין אותו. אלא אם רצה--כונס בתוך שלו, ועושה חזית מבחוץ; לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים שלו. ואם עשו מדעת שניהם--בונים את הכותל באמצע, ועושין חזית מכאן ומכאן; לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם.
א,ג המקיף את חברו משלוש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית--אין מחייבין אותו; רבי יוסי אומר, אם עמד וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכול.
א,ד כותל חצר שנפל--מחייבין אותו לבנותו, עד ארבע אמות; בחזקת שנתן, עד שיביא ראיה שלא נתן. מארבע אמות ולמעלן, אין מחייבין אותו; סמך לו כותל אחר--אף על פי שלא נתן עליו את התקרה, מגלגלין עליו את הכול. בחזקת שלא נתן, עד שיביא ראיה שנתן.
א,ה כופין אותו לבנות בית שער, ודלת לחצר; רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל החצרות ראויות לבית שער. כופין אותו לבנות לעיר חומה, ודלתיים, ובריח; רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל העיירות ראויות לחומה. וכמה יהא בעיר, ויהא כאנשי העיר--שנים עשר חודש; ואם קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד.
א,ו אין חולקין את החצר--עד שיהא בה ארבע אמות לזה, וארבע אמות לזה. ולא את השדה--עד שיהא בה תשעת קבין לזה, ותשעת קבין לזה; רבי יהודה אומר, תשעת חציי קבין לזה, ותשעת חציי קבין לזה. ולא את הגינה--עד שיהא בה חצי קב לזה, וחצי קב לזה; רבי עקיבה אומר, בית רובע. ולא את הטרקלין, ולא את המורן, ולא את השובך, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד--עד שיהא בהן כדי לזה, וכדי לזה. אימתיי, בזמן שאין שניהם רוצים; אבל בזמן ששניהם רוצים--אפילו בפחות מכן, יחלוקו. ובכתבי הקודש--אף על פי ששניהם רוצים, לא יחלוקו.
ב,א לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו, ולא שיח, ולא מערה, ולא אמת המים, ולא נברכת של כובסים--אלא אם הרחיק מכותלו של חברו שלושה טפחים, וסד בסיד. מרחיקין את הגפת, ואת הזבל, ואת המלח, ואת הסיד, ואת הסלעים מכותלו של חברו שלושה טפחים, או סד בסיד. מרחיקין את הזרעים, ואת המחרשה, ואת מי רגליים מן הכותל שלושה טפחים. מרחיקין את הריחיים שלושה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב. ואת התנור שלושה מן הכליה, שהן ארבעה מן השפה.
ב,ב לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית, אלא אם כן יש לו על גביו גובה ארבע אמות. היה מעמידו בעלייה, עד שיהא תחתיו מעזיבה שלושה טפחים; ובכירה, טפח. ואם הזיק, משלם מה שהזיק; רבי שמעון אומר, לא נאמרו כל השיעורין האלו, אלא שאם הזיק, יהא פטור מלשלם.
ב,ג לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין, תחת אוצרו של חברו; ולא רפת בקר. באמת, ביין התירו; אבל לא רפת בקר. חנות שבחצר--יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין, ולא מקול היוצאין. ועושה כלים, ויוצא ומוכר בשוק; אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן, לא מקול הפטיש, ולא מקול הריחיים, ולא מקול התינוקות.
ב,ד מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו--לא יסמוך לו כותל אחר, אלא אם כן הרחיק הימנו ארבע אמות; ובחלונות--בין מלמעלן בין מלמטן ומכנגדן, ארבע אמות.
ב,ה מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמייה, ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות, כדי שיהא זוקף את הסולם. מרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמה; לא יעשה אדם שובך בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח. רבי יהודה אומר, בית ארבעת כורין, מלוא שגר היונה. ואם לקחו--אפילו בית רובע, הרי הוא בחזקתו.
ב,ו ניפול שנמצא בתוך חמישים אמה, הרי הוא של בעל השובך; חוץ מחמישים אמה, הרי הוא של מוצאו. נמצא בין שני שובכות--קרוב לזה, שלו; ולזה, שלו; מחצה למחצה, שניהם יחלוקו.
ב,ז מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, החרוב והשקמה חמישים אמה; אבא שאול אומר, כל אילן סרק, חמישים אמה. ואם העיר קדמה, קוצץ ואינו נותן דמים; ואם האילן קדם, קוצץ ונותן דמים; ספק זה קדם וספק זה קדם, קוצץ ואינו נותן דמים.
ב,ח מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמישים אמה. לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח; מרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו, שלא יזיק.
ב,ט מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר; רבי עקיבה אומר, לכל רוח הוא עושה, חוץ מן מערבה, ומרחיק חמישים אמה.
ב,י מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרישין מן הבצלים, ואת החרדל מן הדבורים; רבי יוסי מתיר בחרדל.
ב,יא מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה; החרוב והשקמה חמישים אמה, בין מלמעלן ובין מן הצד. אם הבור קדם, קוצץ ונותן דמים; אם האילן קדם, לא יקוץ; ספק זה קדם וזה קדם, לא יקוץ. רבי יוסי אומר, אף על פי שהבור קדם את האילן, לא יקוץ--שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו.
ב,יב לא ייטע אדם אילן סמוך לשדה חברו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות--אחד גפנים, ואחד כל האילן. היה גדר בינתיים--זה סומך לגדר, וזה סומך לגדר. היו שורשיו יוצאין לתוך שדה חברו--מעמיק שלושה טפחים, כדי שלא לעכב את המחרשה. היה חופר בור ושיח ומערה--קוצץ ויורד, והעצים שלו.
ב,יג אילן שהוא נוטה לתוך שדה חברו, קוצץ מלוא המרדע על גבי המחרשה. החרוב והשקמה, כנגד המשקולת; בית השלהים ובית האילן, כנגד המשקולת. אבא שאול אומר, כל אילן סרק כנגד המשקולת.
ב,יד אילן שהוא נוטה לרשות הרבים--קוצץ, כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו; רבי יהודה אומר, טעון פשתן או זמורות. רבי שמעון אומר, כל אילן כנגד המשקולת, מפני הטומאה.
ג,א חזקת בתים, בורות, שיחין, ומערות, מרחצאות, ושובכות, ובית הבדים, ובית השלהין, ועבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר--חזקתו, שלוש שנים מיום ליום; שדה הבעל--חזקתה שלוש שנים, ואינה מיום ליום.
ג,ב רבי ישמעאל אומר, שלושה חודשים בראשונה, ושלושה חודשים באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע--שמונה עשר חודש. רבי עקיבה אומר, חודש אחד בראשונה, חודש אחד באחרונה, ושנים עשר חודש [באמצע--ארבעה עשר חודש. אמר רבי ישמעאל], במה דברים אמורים, בשדה הלבן. אבל בשדה האילן, כנס את תבואתו, ומסק את זיתיו, וכנס את קיצו--הרי אלו שלוש שנים.
ג,ג [ב] שלוש ארצות לחזקה--יהודה, ועבר הירדן, והגליל. היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה--אינה חזקה, עד שיהא עימו במדינה. אמר רבי יהודה, לא אמרו שלוש שנים אלא כדי שיהא באספמיא--יחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבוא לשנה אחרת.
ג,ד [ג] כל חזקה שאין עימה טענה, אינה חזקה. אמר לו, מה את עושה בתוך שלי, שלא אמר לי אדם דבר--אינה חזקה; שמכרת לי, שנתת לי במתנה--הרי זו חזקה. והבא משום ירושה, אינו צריך טענה.
ג,ה האומנין והאריסין והאפיטרופין, אין להם חזקה. אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, ולא לאישה בנכסי בעלה, ולא לאב בנכסי הבן, ולא לבן בנכסי האב. במה דברים אמורים, במחזיק; אבל בנותן מתנה, והאחים שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר--נעל גדר, ופרץ כל שהוא--הרי זו חזקה.
ג,ו [ד] שניים מעידים אותו שאכלה שלוש שנים, ונמצאו זוממין--משלמין לו את הכול; שניים בראשונה, ושניים בשנייה, ושניים בשלישית--משלשין ביניהן. שלושה אחים, ואחד מצטרף עימהן--הרי אלו שלוש עדייות, והן עדות אחת.
ג,ז [ה] אלו דברים שיש להם חזקה, ואלו שאין להם חזקה: היה מעמיד בהמה בחצר, מעמיד תנור, וכיריים, וריחיים, ומגדל תרנגולין, ונותן זבלו בחצר--אינה חזקה; אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים, וכן לתנור, וכן לכיריים, וכן לריחיים, והכניס תרנגולין לתוך הבית, ועשה מקום לזבלו עמוק שלושה וגבוה שלושה--הרי זו חזקה.
ג,ח [ו] המרזב--אין לו חזקה, ויש למקומו חזקה; המזחילה, יש לה חזקה. סולם המצרי, אין לו חזקה; ולצורי, יש לו חזקה. חלון המצרית, אין לה חזקה; ולצורית, יש לה חזקה. איזו היא חלון מצרית, כל שאין ראשו של אדם יכול להיכנס לתוכה. רבי יהודה אומר, אם יש לה מלבן--אף על פי שאין ראשו של אדם יכול להיכנס לתוכה, הרי זו חזקה. זיז--עד טפח--יש לו חזקה, ויכול למחות; פחות מטפח--אין לו חזקה, ואינו יכול למחות.
ג,ט [ז] לא יפתח אדם חלונות לחצר השותפין. לקח בית בחצר אחרת, לא יפתחנו לחצר שותפין. בנה עלייה על גבי ביתו, לא יפתחנה לחצר שותפין; אלא אם רצה--בונה חדר לפנים מביתו, ובונה עלייה על גבי ביתו, ופותחה לתוך ביתו.
ג,י לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון. היה קטון, לא יעשנו גדול; אחד, לא יעשנו שניים. אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון. היה קטון, עושה אותו גדול; אחד, עושה אותו שניים.
ג,יא [ח] אין עושין חלל תחת רשות הרבים, בורות שיחין ומערות. רבי אליעזר מתיר, כדי שתהא עגלה מהלכת והיא טעונה אבנים. אין מוציאין זיזין וכצוצריות לרשות הרבים, אלא אם רצה כונס בתוך שלו, ומוציא. לקח חצר, ובה זיזין וכצוצריות--הרי היא כחזקתה.
ד,א המוכר את הבית--לא מכר את היציע, אף על פי שהיא פתוחה לתוכו, ולא את החדר שהוא לפנים ממנו, ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוהה עשרה טפחים. רבי יהודה אומר, אם יש לו צורת פתח--אף על פי שאינו גבוה עשרה טפחים, אינו מכור.
ד,ב לא את הבור ולא את החדות, אף על פי שכתב לו עומקא ורומא. צריך ליקח לו דרך, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרין, אינו צריך ליקח לו דרך. מודה רבי עקיבה, בזמן שאמר לו, חוץ מאלו--שאין צריך ליקח לו דרך. מכרן לאחר--רבי עקיבה אומר, אינו צריך ליקח לו דרך; וחכמים אומרין, צריך ליקח לו דרך.
ד,ג המוכר את הבית--מכר את הדלת, אבל לא את המפתח; מכר את המכתשת הקבועה, אבל לא את המיטלטלת; מכר את האצטרובל, אבל לא את הקלת; מכר תנור וכיריים. ובזמן שאמר לו, הוא וכל מה שבתוכו--הרי כולם מכורים.
ד,ד המוכר את החצר--מכר בתים, בורות, שיחים, ומערות; אבל לא את המיטלטלים. בזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה--הרי כולם מכורים. בין כך ובין כך, לא מכר לא את המרחץ, ולא את בית הבד שבתוכה. רבי אליעזר אומר, המוכר את החצר, לא מכר אלא אווירה של חצר.
ד,ה המוכר את בית הבד--מכר את הים, ואת הממל, ואת הבתולות; אבל לא מכר לא את הכדין, ולא את הגלגל, ולא את הקורה. ובזמן שאמר לו, הוא וכל מה שבתוכו--הרי כולם מכורים. רבי אליעזר אומר, המוכר את בית הבד, מכר את הקורה.
ד,ו המוכר את המרחץ--לא מכר את הנסרים, ולא את הספסלים, ולא את הווילאות. ובזמן שאמר לו, הוא וכל מה שבתוכו--הרי כולם מכורים. בין כך ובין כך, לא מכר את המגורות של מים, ולא את האוצרות של עצים.
ד,ז המוכר את העיר--מכר בתים, בורות, שיחין, ומערות, מרחצאות ושובכות, בית הבדים, ובית השלהים; אבל לא את המיטלטלין. ובזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה--אפילו היו בה בהמה ועבדים, הרי כולם מכורים. רבן שמעון בן גמליאל אומר, המוכר את העיר, מכר את הסנטר.
ד,ח המוכר את השדה--מכר את האבנים שהן לצורכה, ואת הקנים שבכרם שהן לצורכו, ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע, ואת מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע, ואת השומירה שאינה עשויה בטיט, ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת שקמה; [ט] אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצורכה, ולא את הקנים שבכרם שאינן לצורכו, ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע. ובזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה--הרי כולם מכורים. בין כך ובין כך, לא מכר לא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע, ולא את השומירה העשויה בטיט, ולא את החרוב המורכב, ולא את סדן השקמה.
ד,ט לא את הבור, ולא את הגת, ולא את השובך, בין חרבים ובין שלמים. וצריך ליקח לו דרך, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרין, אינו צריך ליקח לו דרך. מודה רבי עקיבה, בזמן שאמר לו, חוץ מאלו--שאין צריך ליקח לו דרך. מכרן לאחר--רבי עקיבה אומר, אינו צריך ליקח לו דרך; וחכמים אומרין, צריך ליקח לו דרך. במה דברים אמורים, במוכר. אבל בנותן מתנה, נתן את כולם. האחים שחלקו--זכו בשדה, זכו בכולם. המחזיק בנכסי הגר--החזיק כל שהוא, החזיק בכולם. המקדיש את השדה, הקדיש את כולם; רבי שמעון אומר, המקדיש את השדה, לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה.
ה,א המוכר את הספינה--מכר את התורן, ואת הנס, ואת העוגין, ואת כל המנהיגין אותה; אבל לא מכר לא את העבדים, ולא את המרצופין, ולא את האנתיקי. ובזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה--הרי כולן מכורין. מכר את הקרון, לא מכר את הפרדות; מכר את הפרדות, לא מכר את הקרון. מכר את הצמד, לא מכר את הבקר; מכר את הבקר, לא מכר את הצמד. רבי יהודה אומר, הדמים מודיעים. כיצד: אמר לו מכור לי צמדך במאתיים זוז, הדבר ידוע שאין הצמד במאתיים זוז. וחכמים אומרין, אין הדמים ראיה.
ה,ב המוכר את החמור, לא מכר את כליו; נחום המדי אומר, מכר את כליו. רבי יהודה אומר, פעמים מכורים ופעמים שאינן מכורים. כיצד: היה החמור לפניו, וכליו עליו--אמר לו מכור את חמורך זו, כליו מכורים; חמורך ההיא, אין כליו מכורים.
ה,ג המוכר את החמור, מכר את הסיח; מכר את הפרה, לא מכר את בנה. מכר אשפה, מכר את זבלה. מכר בור, מכר מימיו. מכר שובך, מכר יונים. מכר כוורת, מכר דבורים. הלוקח פירות שובך, מפריח בורך הראשונה. פירות כוורת, נוטל שלושה נחילין ומסרס; חלות דבש, מניח שתי חלות. זיתים לקוץ, מניח שתי גרופייות.
ה,ד הקונה שני אילנות בתוך של חברו, הרי זה לא קנה קרקע; רבי מאיר אומר, קנה קרקע. הגדילו, לא ישפה. העולה מן הגזע, שלו; ומן השורשים, של בעל הבית. ואם מתו, אין לו קרקע. קנה שלושה, קנה קרקע; הגדילו, ישפה. העולה מן השורשים, שלו. ואם מתו, יש לו קרקע.
ה,ה המוכר את הראש בבהמה גסה, לא מכר את הרגליים; מכר את הרגליים, לא מכר את הראש. מכר את הקנה, לא מכר את הכבד; מכר את הכבד, לא מכר את הקנה. אבל בבהמה דקה--מכר את הראש, מכר את הרגליים; מכר את הרגליים, לא מכר את הראש. מכר את הקנה, מכר את הכבד; מכר את הכבד, לא מכר את הקנה.
ה,ו ארבע מידות במוכרין. מכר לו חיטים יפות, ונמצאו רעות--הלוקח יכול לחזור בו; רעות, ונמצאו יפות--המוכר יכול לחזור בו. רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות--אין אחד מהם יכול לחזור בו. שחממית ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחממית, עצים של זיתים ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין--שניהם יכולים לחזור בהם.
ה,ז המוכר פירות לחברו--משך ולא מדד, קנה; מדד ולא משך, לא קנה. אם היה פיקח, שוכר את מקומן. הלוקח פשתן מחברו--הרי זה לא קנה, עד שיטלטלנו ממקום למקום. ואם היה מחובר לקרקע--תלש כל שהוא, קנה.
ה,ח המוכר יין ושמן לחברו, והוקרו או שהוזלו--עד שלא נתמלאת המידה, למוכר; משנתמלאת המידה, ללוקח. היה סרסור ביניהם, ונשברה החבית--נשברה לסרסור. וחייב להטיף שלוש טיפין; הרכינה ומיצת, הרי של מוכר. החנווני חייב להטיף לו שלוש טיפין; רבי יהודה אומר, ערב שבת עם חשיכה, פטור.
ה,ט השולח בנו אצל החנווני, ומדד לו באיסר שמן, ונתן לו את האיסר, ושבר את הצלוחית, ואיבד את האיסר--החנווני חייב; רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן שלחו. ומודים חכמים לרבי יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק, ומדד החנווני לתוכה--החנווני פטור.
ה,י הסיטון מקנח את מידותיו, אחד לשלושים יום; בעל הבית, אחד לשנים עשר חודש. רבן שמעון בן גמליאל אומר, חילוף הדברים. החנווני מקנח את מידותיו, פעמיים בשבת, וממחה את משקלותיו, פעם אחת בשבת; קנה מאזניים, על כל משקל ומשקל.
ה,יא אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, בלח; אבל ביבש, אינו צריך. וחייב להכריע לו טפח. היה שוקל לו עין בעין--נותן לו גירומין אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש. מקום שנהגו למוד בדקה, לא ימוד בגסה; בגסה, לא ימוד בדקה. למחוק, לא יגדוש; לגדוש, לא ימחוק.
ו,א המוכר פירות לחברו ולא צמחו, אפילו זרע פשתן--אינו חייב באחריותן; רבן שמעון בן גמליאל אומר, זירעוני גינה שאינן נאכלין, חייב באחריותן.
ו,ב המוכר פירות לחברו, הרי זה מקבל עליו רובע טינופת לסאה; תאנים, מקבל עליו עשר מתליעות למאה; מרתף של יין, מקבל עליו עשר קוססות למאה; קנקנים בשרון, מקבל עליו עשר פוטסות למאה.
ו,ג המוכר יין לחברו והחמיץ, אינו חייב באחריותו; ואם יודע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות. ואם אמר לו יין מבוסם אני מוכר לך, חייב להעמיד לו עד העצרת. ישן, משל אשתקד; מיושן, משל שלוש שנים.
ו,ד המוכר מקום לחברו לבנות לו בית, וכן המקבל מחברו לבנות לו בית חתנות לבנו, ובית אלמנות לבתו--בונה ארבע אמות על שש, דברי רבי עקיבה; רבי ישמעאל אומר, רפת בקר היא זו. והרוצה לעשות רפת בקר, בונה ארבע אמות על שש; בית קטן, שש על שמונה; גדול, שמונה על עשר; טרקלין, עשר על עשר: רומו כחצי אורכו, וכחצי רוחבו; ראיה לדבר, רבן שמעון בן גמליאל אומר, כבניין ההיכל.
ו,ה מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו--נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין; ואינו מכניס את בהמתו ומשקה מבורו, אלא ממלא ומשקה מבחוץ. זה עושה לו פותחת, וזה עושה לו פותחת.
ו,ו מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חברו--נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין; ואינו מכניס לתוכה תגרין. לא ייכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, והחיצון זורע את הדרך. נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם--נכנס בשעה שהוא רוצה, ויוצא בשעה שהוא רוצה; ומכניס לתוכה תגרין. ולא ייכנס ממנה לתוך שדה אחרת, וזה וזה אינן רשאין לזורעה.
ו,ז מי שהייתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד--מה שנתן נתן, ושלו לא הגיעו. דרך היחיד, ארבע אמות; ודרך הרבים, שש עשרה אמה. דרך המלך, אין לה שיעור; ודרך הקבר, אין לה שיעור. והמעמד, דייני ציפורי אמרו, בית ארבעת קבין.
ו,ח המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר, וכן המקבל מקום מחברו לעשות לו קבר--עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש; ופותח לתוכה שמונה כוכין--שלושה מכאן, ושלושה מכאן, ושניים מכנגדן. והכוכין אורכן ארבע אמות, ורומן שבעה, ורוחבן שישה. רבי שמעון אומר, עושה תוכה של מערה שש על שמונה; ופותח לתוכה שלושה עשר כוך--ארבעה מכאן, וארבעה מכאן, ושלושה מכנגדן, ושניים אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל. ועושה חצר על פתח המערה שש על שש, כמלוא מיטה וקובריה; ופותח לתוכה שתי מערות, אחת מכאן ואחת מכאן. רבי שמעון אומר, ארבע לארבע רוחותיה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכול לפי הסלע.
ז,א האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך--היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים--אינן נמדדין עימה; פחות מכן, נמדדין עימה. אם אמר לו כבית כור--אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים, או סלעים גבוהין יותר מעשרה טפחים--הרי אלו נמדדין עימה.
ז,ב בית כור עפר אני מוכר לך מידה בחבל--פחת כל שהוא, ינכה; הותיר כל שהוא, יחזיר. ואם אמר לו אם חסר אם יתר--אפילו פחת רובע לסאה, או הותיר רובע לסאה--הגיעו; יתר מכן, יעשה חשבון. מה הוא מחזיר לו, מעות; ואם רצה, מחזיר לו קרקע. ולמה אמרו מחזיר לו מעות: כדי לייפות כוחו של מוכר--שאם שייר בשדה בית תשעת קבין, ובגינה בית חצי קב, וכדברי רבי עקיבה בית רובע--מחזיר לו את הקרקע; ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר, אלא את כל המותר.
ז,ג מידה בחבל, אם חסר אם יתר--ביטל אם חסר אם יתר את מידה בחבל; אם חסר אם יתר, מידה בחבל--ביטל מידה בחבל את אם חסר אם יתר, דברי בן ננס. בסימניו ובמצריו--פחות שתות, הגיעו; עד שתות, ינכה.
ז,ד האומר לחברו חצי שדי אני מוכר לך--משמין ביניהם, ונוטל חצי שדהו. חצייה בדרום אני מוכר לך--משמין ביניהם, ונוטל חצייה בדרום. ומקבל עליו מקום גדר, וחריץ ובן חריץ. וכמה הוא חריץ, שישה טפחים; ובן חריץ, שלושה.
ח,א יש נוחלין ומנחילין, נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין. אלו נוחלין ומנחילין: האב את הבנים, הבנים את האב, ואחים מן האב--נוחלין ומנחילין. האיש את אימו, והאיש את אשתו, ובני אחיות--נוחלין ולא מנחילין. האישה את בנה, והאישה את בעלה, ואחי האם--מנחילין ולא נוחלין. האחים מן האם, לא נוחלין ולא מנחילין.
ח,ב סדר הנחלות כך הוא, "איש כי ימות, ובן אין לו--והעברתם את נחלתו, לבתו" (במדבר כז,ח): הבן קודם לבת, כל יוצאי ירכו של בן קודם לבת; הבת קודמת לאחים, וכל יוצאי ירכה של בת קודמין לאחים; האחים קודמין לאחי האב, כל יוצאי ירכן של אחין קודמין לאחי האב. זה הכלל--כל הקודם בנחלה, יוצאי ירכו קודמין; והאב קודם כל יוצאי ירכו.
ח,ג בנות צלופחד נטלו שלושה חלקים בנחלה--חלק אביהם שהיה מיוצאי מצריים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר; ושהיה בכור, ונטל שני חלקים.
ח,ד אחד הבן ואחד הבת בנחלה--אלא שהבן נוטל פי שניים מנכסי האב, ואינו נוטל פי שניים מנכסי האם; והבנות ניזונות מנכסי האב, ואינן ניזונות מנכסי האם.
ח,ה האומר איש פלוני בני בכור, לא ייטול פי שניים, איש פלוני בני, לא יירש עם אחיו--לא אמר כלום, שהתנה על הכתוב שבתורה. המחלק נכסיו לבניו, ריבה לאחד ומיעט לאחד והשווה להם את הבכור--דבריו קיימין. ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום; כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, דבריו קיימין. האומר איש פלוני יירשני, במקום שיש בת, בתי תירשני, במקום שיש בן--לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אם אמר על מי שהוא ראוי לו לירושה, דבריו קיימין; ועל מי שאינו ראוי לו לירושה, אין דבריו קיימין. הכותב נכסיו לאחרים, והניח את בניו--מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם לא היו בניו נוהגין בו כשורה, זכור לטוב.
ח,ו האומר זה בני, נאמן. וזה אחי, אינו נאמן; ייטול עימו בחלקו. מת, יחזרו נכסים למקומן. נפלו לו נכסים ממקום אחר, יירשו אחיו עימו. מי שמת, ונמצאת דייתיקי קשורה על ירכו--הרי זו אינה כלום; זיכה בה לאחר--בין מן היורשים ובין שאינו מן היורשים, דבריו קיימין.
ח,ז הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו, צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, אינו צריך. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו--האב אינו יכול למכור, מפני שהן כתובין לבן; הבן אינו יכול למכור, מפני שהן ברשות האב. מכר האב, מכורין עד שימות; מכר הבן, אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב. האב תולש, ומאכיל לכל מי שירצה; ומה שהניח תלוש, הרי הוא של יורשין.
ח,ח הניח בנים גדולים וקטנים--אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים, ולא הקטנים ניזונין על הגדולים; אלא חולקין בשווה. נשאו הגדולים, יישאו הקטנים; ואם אמרו הקטנים הרי אנו נושאים, כדרך שנשאתם אתם--אין שומעין להם: אלא מה שנתן להן אביהן, נתן.
ח,ט [ח] הניח בנות גדולות וקטנות--אין הגדולות מתפרנסות על ידי הקטנות, ולא הקטנות ניזונות על ידי הגדולות; אלא חולקות בשווה. נישאו גדולות, יישאו קטנות. זה חומר בבנות מבבנים--שהבנות ניזונות על הבנים, ואינן ניזונות על הבנות.
ט,א מי שמת, והניח בנים ובנות--בזמן שהנכסים מרובין, הבנים יירשו, והבנות ייזונו; נכסים מועטים--הבנות ייזונו, והבנים ישאלו על הפתחים. אדמון אומר, בשביל שאני זכר, הפסדתי; אמר רבן גמליאל, רואה אני את דברי אדמון.
ט,ב הניח בנים ובנות, וטומטום--בזמן שהנכסים מרובין, הזכרים דוחים אותו אצל הנקבות; נכסים מועטים, הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים. האומר אם ילדה אשתי זכר, ייטול מנה--ילדה זכר, נוטל מנה. ואם נקבה מאתיים--ילדה נקבה, נוטלת מאתיים. אם זכר מנה, ואם נקבה מאתיים--ילדה זכר ונקבה--הזכר נוטל מנה, והנקבה מאתיים. ילדה טומטום, אינו נוטל; אם אמר כל מה שתלד אשתי ייטול, הרי זה נוטל. ואם אין שם יורש אלא הוא, יורש את הכול.
ט,ג הניח בנים גדולים וקטנים, השביחו הגדולים את הנכסים--השביחו לאמצע; אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא, הרי אנו עושין ואוכלין--השביחו לעצמן. וכן האישה שהשביחה את הנכסים, השביחה לאמצע; אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי, הרי אני עושה ואוכלת--השביחה לעצמה.
ט,ד האחים והשותפין שנפל אחד מהם לאומנות, נפל לאמצע; חלה ונתרפא, נתרפא משל עצמו. האחים שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב--חזרה שושבינות--חזרה לאמצע, שהשושבינות נגבית בבית דין; אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן--אינן נגבין בבית דין, מפני שהן גמילות חסדים.
ט,ה השולח סבלונות לבית חמיו--שלח שם במאה מנה, ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר--אין נגבין; לא אכל שם סעודת חתן, הרי אלו נגבין. שלח סבלונות מרובים, כדי שיבואו עימה לבית בעלה--הרי אלו נגבין; סבלונות מועטין, כדי שתשתמש בהן והיא בבית אביה--אינן נגבין.
ט,ו שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים--שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת; לא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו קיימת. לא כתב בה שכיב מרע, והוא אומר שכיב מרע הייתי, והן אומרין בריא היה--צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, המוציא מחברו, עליו הראיה.
ט,ז המחלק נכסיו על פיו--רבי אליעזר אומר, אחד בריא ואחד מסוכן--נכסים שיש להן אחריות, נקנין בכסף ובשטר ובחזקה; ושאין להן אחריות, אינן נקנין אלא במשיכה. אמרו לו, מעשה באימן של בני רוכל שהייתה חולה, ואמרה תינתן כבינתי לבתי, והיא בשנים עשר מנה, ומתה; וקיימו את דבריה. אמר להם, בני רוכל תקברם אימם. וחכמים אומרין, בשבת, דבריו קיימין, מפני שאינו יכול לכתוב; אבל לא בחול. רבי יהושוע אומר, בשבת אמרו, קל וחומר בחול. כיוצא בו, זכין לקטן, ואין זכין לגדול. רבי יהושוע אומר, בקטן אמרו, קל וחומר בגדול.
ט,ח נפל הבית עליו ועל אביו, עליו ועל יורשיו, עליו ועל מורישיו, והייתה עליו כתובת אישה ובעלי חוב--יורשי האב אומרין, הבן מת ראשון ואחר כך מת האב, ויורשי הבן אומרין, האב מת ראשון ואחר כך מת הבן--בית שמאי אומרין, יחלוקו; בית הלל אומרין, הנכסים בחזקתן.
ט,ט נפל הבית עליו ועל אשתו--יורשי הבעל אומרין, האישה מתה ראשון ואחר כך מת הבעל, יורשי האישה אומרין, הבעל מת ראשון ואחר כך מתה היא--בית שמאי אומרין, יחלוקו; ובית הלל אומרין, הנכסים בחזקתן, וכתובה בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסים והיוצאים עימה בחזקת יורשי האב.
ט,י נפל הבית עליו ועל אימו, אלו ואלו מודים שיחלוקו. אמר רבי עקיבה, מודה אני בזה, שהנכסים בחזקתן; אמר לו בן עזאי, על החלוקין אנו מצטערין, אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין.
י,א גט פשוט, עדיו מתוכו; ומקושר, מאחוריו. פשוט שכתבו עדיו מאחוריו, ומקושר שכתבו עדיו מתוכו--שניהן פסולין; רבי חנניה בן גמליאל אומר, מקושר שכתבו עדיו מתוכו--כשר, מפני שיכול לעשותו פשוט. רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכול כמנהג המדינה.
י,ב גט פשוט, עדיו שניים; ומקושר, שלושה. פשוט שכתוב בו עד אחד, ומקושר שכתבו בו שניים--שניהם פסולים. כתוב בו זוזין מאה דהימו סלעים עשרים, אין לו אלא עשרים; זוזין מאה דהימו סלעים תלתין, אין לו אלא מנה. כסף זוזין דאינון, ונמחקו--אין פחות משניים; כסף סלעים דאינון, ונמחקו--אין פחות משניים; דרכונות דאינון, ונמחקו--אין פחות משתיים. כתוב בו מלמעלה מנה, ומלמטה מאתיים, מלמעלה מאתיים, ומלמטה מנה--הכול הולך אחר התחתון; אם כן, למה כותבין את העליון--שאם תימחק אות אחת מן התחתון, יילמד מן העליון.
י,ג כותבין גט לאיש, אף על פי שאין אשתו עימו; ושובר לאישה, אף על פי שאין בעלה עימה--ובלבד שיהא מכירה. והבעל נותן שכר. כותבין שטר ללווה, אף על פי שאין המלווה עימו; אין כותבין למלווה, עד שיהא הלווה עימו. והלווה נותן שכר. כותבין שטר למוכר, אף על פי שאין הלוקח עימו; ואין כותבין ללוקח, עד שיהא המוכר עימו. והלוקח נותן שכר.
י,ד אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין, אלא מדעת שניהם; והחתן נותן שכר. אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות, אלא מדעת שניהם; והמקבל נותן שכר. שטרי בירורין וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהם; ושניהם נותנין שכר. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לשניהם כותבין שניים--לזה לעצמו, ולזה לעצמו.
י,ה מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו--אמר לו, אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני, תן לו את שטרו--הגיע הזמן ולא נתן, רבי יוסי אומר, ייתן; ורבי יהודה אומר, לא ייתן.
י,ו מי שנמחק שטר חובו--מעמיד עליו עדים, ובא לפני בית דין, והם עושים לו קיום: איש פלוני בן איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו. מי שפרע מקצת חובו, רבי יהודה אומר, יחליף; רבי יוסי אומר, יכתוב שובר. אמר רבי יהודה, נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים; אמר לו רבי יוסי, כך יפה לו, ולא יארע כוחו של זה.
י,ז שני אחים, אחד עני ואחד עשיר--הניח להם אביהם מרחץ ובית הבד--עשאן לשכר, השכר לאמצע; עשאן לעצמו, הרי העשיר אומר לעני, קח לך עבדים וירחצו בבית המרחץ, קח לך זיתים ובוא ועשם בבית הבד. שניים שהיו בעיר, שם אחד יוסי בן שמעון ושם אחד יוסי בן שמעון--אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהם פרועים. כיצד יעשו, ישלשו. אם היו משולשין, יכתוב סימן. אם היו מסומנין, יכתוב כוהן. ואם היו שניהם כוהנים יכתוב דורות. האומר לבנו, שטר בין שטרותיי פרוע, ואיני יודע איזה הוא--שטרות כולם פרועים; נמצא לאחד שם שניים--הגדול פרוע, והקטן אינו פרוע.
י,ח המלווה את חברו על ידי ערב, לא יפרע מן הערב; אם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם יש נכסים ללווה--בין כך ובין כך, לא יפרע מן הערב. כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל, הערב לאישה בכתובתה, והיה בעלה מגרשה--ידיר הניה: שמא יעשו קנוניה על נכסיו של זה, ויחזיר את אשתו.
י,ט [ח] המלווה את חברו בשטר, גובה מנכסים משועבדין; על ידי עדים, גובה מנכסים בני חורין. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין. הערב שהוא יוצא לאחר חיתום שטרות, גובה מנכסים בני חורין. מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר, גובה מנכסים בני חורין. אמר לו בן ננס, אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין. אמר לו, למה. אמר לו, הרי החונק את אחד בשוק. אמר לו הנח ואני נותן לך, פטור, שלא על אמנתו הלווהו. איזה הוא ערב שהוא חייב: אמר לו הלווהו, ואני נותן לך--חייב, שכן על אמנתו הלווהו. אמר רבי ישמעאל, הרוצה להחכים, יעסוק בדיני ממונות, שאין מקצוע בתורה גדול מהן, שהן כמעיין הנובע. והרוצה לעסוק בדיני ממונות, ישמש את שמעון בן ננס.