א,א הכול שוחטין, ושחיטתן כשרה--חוץ מחירש שוטה וקטן, שמא יקלקלו בשחיטתן; וכולם ששחטו, ואחרים רואים אותם--שחיטתם כשרה. שחיטת הנוכרי--נבילה, ומטמא במשא. השוחט בלילה, וכן הסומא ששחט--שחיטתו כשרה; השוחט בשבת וביום הכיפורים--אף על פי שהוא מתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה.
א,ב השוחט במגל יד, בצור, ובקנה--שחיטתו כשרה. הכול שוחטין, ולעולם שוחטין; ובכל שוחטין--חוץ ממגל קציר, והמגרה, והשיניים, והציפורן, מפני שהן חונקין. השוחט במגל קציר כדרך הולכתה--בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין; אם החליקו שיניה, הרי זו כסכין.
א,ג השוחט מתוך הטבעת, ושייר בה מלוא החוט על פני כולה--שחיטתו כשרה; רבי יוסי ברבי יהודה אומר, מלוא החוט על פני רובה.
א,ד השוחט מן הצדדין, שחיטתו כשרה; המולק מן הצדדין, מליקתו פסולה; השוחט מן העורף, שחיטתו פסולה; המולק מן העורף, מליקתו כשרה: שכל העורף כשר למליקה, וכל הצוואר כשר לשחיטה; נמצא הכשר בשחיטה, פסול במליקה, והכשר במליקה, פסול בשחיטה. [ה] הכשר בתורין, פסול בבני יונה, והכשר בבני יונה, פסול בתורין; תחילת הציהוב, בזה ובזה פסול.
א,ה [ו] הכשר בפרה, פסול בעגלה; והכשר בעגלה, פסול בפרה. הכשר בכוהנים, פסול בלויים; והכשר בלויים, פסול בכוהנים. הטהור בכלי חרס, טמא בכל הכלים; והטהור בכל הכלים, טמא בכלי חרס. הטהור בכלי עץ, טמא בכלי מתכות; והטהור בכלי מתכות, טמא בכלי עץ. החייב בשקדים המרים, פטור במתוקים; והחייב במתוקים, פטור במרים.
א,ו [ז] התמד--עד שלא החמיץ--אינו נלקח בכסף מעשר, ופוסל את המקוה; משהחמיץ--נלקח בכסף מעשר, ואינו פוסל את המקוה. האחים והשותפים--שחייבין בקולבון, פטורין ממעשר בהמה; ושחייבין במעשר בהמה, פטורין מן הקולבון. כל מקום שיש מכר, אין קנס; וכל מקום שיש קנס, אין מכר. כל מקום שיש מיאון, אין חליצה; כל מקום שיש חליצה, אין מיאון. כל מקום שיש תקיעה, אין הבדלה; וכל מקום שיש הבדלה, אין תקיעה. כיצד: יום טוב שחל להיות ערב שבת, תוקעין ולא מבדילין; לאחר שבת, מבדילין ולא תוקעין. כיצד מבדילין, בין קודש לקודש; רבי יוסי אומר, בין קודש החמור לקודש הקל.
ב,א השוחט אחד בעוף, ושניים בבהמה--שחיטתו כשרה; ורובו של אחד, כמוהו. רבי יהודה אומר, עד שישחוט את הוורידין. חצי אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה--שחיטתו פסולה; רוב אחד בעוף, ורוב שניים בבהמה--שחיטתו כשרה.
ב,ב השוחט שני ראשים כאחד, שחיטתו כשרה; שניים אוחזים בסכין ושוחטין, ואפילו אחד למעלן ואחד למטן--שחיטתן כשרה. [ג] התיז את הראש בבת אחת, פסולה; היה שוחט, והתיז את הראש בבת אחת--אם יש בסכין מלוא צוואר, כשר. היה שוחט, והתיז שני ראשים כאחת--אם יש בסכין מלוא צוואר אחד, כשר. במה דברים אמורים, בזמן שהוליך ולא הביא, או הביא ולא הוליך; אבל אם הוליך והביא--אפילו כל שהוא, ואפילו באוזמיל--כשר.
ב,ג נפלה הסכין ושחטה--אף על פי ששחטה כדרכה, פסולה: שנאמר "וזבחת . . . ואכלת" (דברים יב,כא; דברים כז,ז)--מה שאתה זובח, אתה אוכל. נפלה הסכין והגביהה, נפלו כלים והגביהן, השחיז את הסכין ועף, ובא חברו ושחט--אם שהה כדי שחיטה אחרת, פסולה; רבי שמעון אומר, אם שהה כדי ביקור.
ב,ד שחט את הוושט ופסק את הגרגרת, שחט את הגרגרת ופסק את הוושט, או ששחט את אחד מהן והמתין לה עד שמתה, או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו--רבי ישבב אומר, נבילה; רבי עקיבה אומר, טריפה. כלל אמר רבי ישבב משום רבי יהושוע, כל שנפסלה משחיטתה, נבילה; וכל ששחיטתה כראוי, ודבר אחר גרם לה להיפסל--טריפה. והודה לו רבי עקיבה.
ב,ה השוחט בהמה וחיה ועוף, ולא יצא מהן דם--כשרים; ונאכלים בידיים מסואבות, לפי שלא הוכשרו בדם. רבי שמעון אומר, הוכשרו בשחיטה.
ב,ו השוחט את המסוכנת--רבן גמליאל אומר, עד שתפרכס ביד וברגל; רבי אליעזר אומר, דייה אם זינקה. אמר רבי שמעון, אף השוחט בלילה, ובשחר עמד ומצא כתלים מלאים דם--כשרה, שזינקה כמידת רבי אליעזר; וחכמים אומרין, עד שתפרכס ביד וברגל או שתכשכש בזנבה, אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. בהמה דקה שפשטה ידה, ולא החזירה--פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש. במה דברים אמורים, שהייתה בחזקת מסוכנת; אבל אם הייתה בחזקת בריאה--אפילו לא היו בה אחד מכל הסימנין האלו, כשרה.
ב,ז השוחט לנוכרי, שחיטתו כשרה; רבי אליעזר פוסל. אמר רבי אליעזר, אפילו שחטה שיאכל נוכרי מחצר כבד שלה--פסולה, שמחשבת נוכרי לעבודה זרה. אמר רבי יוסי, קל וחומר הדברים: מה אם במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין, אין הכול הולך אלא אחר העובד--מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין, לא יהא הכול הולך אלא אחר השוחט.
ב,ח השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות--שחיטתו פסולה; שניים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר אחר--שחיטתו פסולה.
ב,ט אין שוחטין לא לתוך ימים, ולא לתוך נהרות, ולא לתוך הכלים; אבל שוחט הוא לתוך העוגל של מים, ובספינה על גבי כלים. אין שוחטין בגומה, אבל עושה אדם גומה לתוך ביתו, בשביל שייכנס הדם לתוכה; ובשוק לא יהא עושה כן, שלא יחקה את המינין.
ב,י השוחט לשם עולה, לשם שלמים, לשם אשם תלוי, לשם פסח, ולשם תודה--שחיטתו פסולה; רבי שמעון מכשיר. שניים אוחזים בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר אחר כשר--שחיטתו פסולה. השוחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם בכור, ולשם מעשר, ולשם תמורה--שחיטתו כשרה. זה הכלל: כל דבר שהוא נידר ונידב--השוחט לשמו, פסול; ודבר שאינו לא נידר ולא נידב--השוחט לשמו, כשר.
ג,א אלו טריפות בבהמה: נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו, נשברה השדרה ונפסק החוט שלה, ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום. הריאה שניקבה או שחסרה; רבי שמעון אומר, עד שתינקב לבית הסמפונות. ניקבה הקיבה, ניקבה המרה, ניקבו הדקין. הכרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב החיצונה; רבי יהודה אומר, בגדולה טפח, ובקטנה רובה. המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ. נפלה מן הגג, נשתברו רוב צלעותיה, ודרוסת הזאב. רבי יהודה אומר, דרוסת הזאב בדקה, ודרוסת הארי בגסה; דרוסת הנץ בעוף הדק, ודרוסת הגס בעוף הגס. זה הכלל--כל שאין כמוה חיה, טריפה.
ג,ב אלו כשרות בבהמה: נקובת הגרגרת, או שנסדקה; עד כמה תחסר--רבן שמעון בן גמליאל אומר, עד כאיסר האיטלקי. נפחתה הגולגולת, ולא ניקב קרום של מוח; ניקב הלב, ולא לבית חללו; נשברה השדרה, ולא נפסק החוט שלה; ניטלה הכבד, ונשתייר ממנה כל שהוא. המסס ובית הכוסות שניקבו זו לתוך זו, ניטל הטחול, ניטלו הכליות, ניטל לחי התחתון, ניטלה האום שלה, וחרותה בידי שמיים. הגלודה--רבי מאיר מכשיר, וחכמים פוסלין.
ג,ג אלו טריפות בעוף: נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, הכתה חולדה על ראשה מקום שהיא עושה אותה טריפה, ניקב הקורקבן, ניקבו הדקין. נפלה לאור, ונחמדו בני מעיה--אם ירוקים, פסולה; ואם אדומים, כשרה. דרסה, או שטרפה לכותל, או שריצצתה בהמה והיא מפרכסת; אם שהת מעת לעת ושחטה, כשרה.
ג,ד אלו כשרות בעוף: ניקבה הגרגרת, או שנסדקה, הכתה חולדה על ראשה מקום שאין עושה אותה טריפה, ניקב הזפק; רבי מאיר אומר, אפילו ניטל. יצאו בני מעיה ולא ניקבו, נשתברו רגליה, נשתברו גפיה, נמרטו כנפיה; רבי יהודה אומר, אם ניטלה הנוצה, פסולה.
ג,ה אחוזת הדם, והמעושנת, ושאכלה הרדופני, ושאכלה צואת התרנגולין, או ששתת מים הרעים--כשרה. אכלה סם המות, או שנשכה נחש--מותרת משום טריפה, ואסורה משום סכנת נפשות.
ג,ו סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו. אמרו חכמים, כל עוף דורס, טמא; וכל שיש לו אצבע יתרה, וזפק, וקורקבן נקלף--טהור. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, כל עוף חולק את רגליו, טמא.
ג,ז ובחגבים--כל שיש לו ארבע רגליים, וארבע כנפיים, וקרסולין, וכנפיו חופות את רובו; רבי יוסי אומר, ושמו חגב. ובדגים, כל שיש לו סנפיר וקשקשת; רבי יהודה אומר, שני קשקשים וסנפיר אחד. אלו הן הקשקשין, הקבועין בו; והסנפירין, שהוא פורח בהן.
ד,א בהמה שהיא מקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירה--מותר; הוציא את ראשו--אף על פי שהחזירו, הרי זה כיילוד. חותך מן העובר במעיה, מותר באכילה; מן הטחול ומן הכליות, אסור באכילה. זה הכלל--דבר שהוא גופה, אסור; ודבר שאינו גופה, מותר.
ד,ב מבכרת שהיא מקשה לילד--מחתך אבר אבר, ומשליך לכלבים; יצא רובו--הרי זה ייקבר, ונפטרה מן הבכורה.
ד,ג בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו--בין בבהמה טמאה, ובין בבהמה טהורה--טהור. רבי יוסי הגלילי אומר, בטמאה, טמא; ובטהורה, טהור. וכן האישה שמת ולדה בתוך מעיה, והושיטה החיה את ידה ונגעה בו--החיה טמאה טומאת שבעה, והאישה טהורה עד שייצא הוולד.
ד,ד בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו וחתכה, ואחר כך שחט את אימו--הבשר טהור. שחט את אימו, ואחר כך חתכה--הבשר מגע נבילה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, מגע טריפה שחוטה. מה מצינו בטריפה, ששחיטתה מטהרתה--אף שחיטת בהמה תטהר את העובר. אמר להם רבי מאיר, לא, אם טיהרה שחיטת טריפה אותה, בדבר שהוא גופה--תטהר את העובר, בדבר שאינו גופה. ומניין לטריפה ששחיטתה מטהרתה: בהמה טמאה אסורה באכילה, וטריפה אסורה באכילה; מה בהמה טמאה, אין שחיטתה מטהרתה--אף טריפה, לא תטהרנה שחיטתה. אמרו לו, לא, אם אמרת בבהמה טמאה, שלא הייתה לה שעת הכושר--תאמר בטריפה, שהייתה לה שעת הכושר. טול לך מה שהבאת, הרי שנולדה טריפה מן הבטן, מניין. לא, אם אמרת בבהמה טמאה, שאין למינה שחיטה--תאמר בטריפה, שיש למינה שחיטה. בן שמונה חי--אין שחיטתה מטהרתו, לפי שאין למינו שחיטה.
ד,ה השוחט את הבהמה, ומצא בה בן שמונה חי או מת, או בן תשעה מת--קורעו, ומוציא את דמו. מצא בה בן תשעה חי--טעון שחיטה, וחייב משום "אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח), דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, שחיטת אימו מטהרתו. ורבי שמעון שזורי אומר, אפילו הוא בן חמש שנים, והוא חורש בשדה--שחיטת אימו מטהרתו. קרעה, ומצא בה בן תשעה חי--טעון שחיטה, לפי שלא נשחטה אימו.
ד,ו בהמה שנחתכו רגליה--מן הארכובה ולמטן, כשרה; מן הארכובה ולמעלן, פסולה. וכן שניטל צומת הגידים. נשבר העצם--אם רוב הבשר קיים, שחיטתה מטהרתו; ואם אין רוב הבשר קיים, אין שחיטתה מטהרתו.
ד,ז השוחט את הבהמה, ומצא בה שליה--הנפש היפה תאכל; ואינה מיטמאה טומאת אוכלין, אף לא טומאת נבילות. חישב עליה--מיטמאה טומאת אוכלים, אבל לא טומאת נבילות. שליה שיצאת מקצתה, אסורה באכילה. כסימן הוולד באישה, כך סימן הוולד בבהמה. מבכרת שהפילה שליה, ישליכנה לכלבים; ובמוקדשין, תיקבר. אין קוברין אותה בפרשת דרכים, ואין תולין אותה באילן, מפני דרכי האמורי.
ה,א "אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח)--נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין. כיצד: השוחט "אותו ואת בנו"--חולין בחוץ--שניהם כשרין, והשני סופג את הארבעים; קודשים בחוץ--הראשון חייב כרת, ושניהם פסולין, ושניהם סופגין את הארבעים. חולין בפנים--שניהם פסולין, והשני סופג את הארבעים; קודשים בפנים--הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול. [ב] חולין וקודשים בחוץ--הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול; קודשים וחולין בחוץ--הראשון חייב כרת ופסול, והשני כשר, ושניהם סופגין את הארבעים. חולין וקודשים בפנים--שניהם פסולים, והשני סופג את הארבעים; קודשים וחולין בפנים--הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול. חולין בחוץ ובפנים--הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול; קודשים בחוץ ובפנים--הראשון חייב כרת, ושניהם פסולין, ושניהם סופגין את הארבעים. חולין בפנים ובחוץ--הראשון פסול ופטור, והשני סופג את הארבעים וכשר; קודשים בפנים ובחוץ--הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול.
ה,ב [ג] השוחט ונמצא טריפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה--רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר--פטור משום "אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח).
ה,ג שניים שלקחו פרה ובנה--איזה שלקח ראשון, ישחוט ראשון; ואם קדם השני, זכה. השוחט פרה, ושני בניה--סופג שמונים; שחט שני בניה, ואחר כך שחטה--סופג את הארבעים. שחטה, ואת בתה, ואת בת בתה--סופג שמונים. שחטה, ואת בת בתה, ואחר כך שחט את בתה--סופג את הארבעים; סומכוס אומר משום רבי מאיר, סופג שמונים.
ה,ד בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו, אימה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט; ואלו הן--ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב העצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי, אף ערב יום הכיפורים בגליל. אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שאין לו ריוח; אבל אם יש לו ריוח, אינו צריך להודיע. מודה רבי יהודה, במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה, שהוא צריך להודיע, שהדבר ידוע, ששניהם שוחטין ביום אחד.
ה,ה [ד] בארבעה פרקים אלו, משחיטין את הטבח על כורחו, שאפילו שור שווה אלף דינר, ואין ללוקח אלא דינר--כופין אותו לשחוט; לפיכך אם מת, מת ללוקח. אבל בשאר כל ימות השנה, אינו כן; לפיכך אם מת, מת למוכר.
ה,ו [ה] יום אחד האמור ב"אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח), היום הולך אחר הלילה. זו דרש שמעון בן זומא, נאמר במעשה בראשית "יום אחד" (בראשית א,ה), ונאמר ב"אותו ואת בנו" "יום אחד" (ויקרא כב,כח): מה "יום אחד" האמור במעשה בראשית, היום הולך אחר הלילה--אף "יום אחד" האמור ב"אותו ואת בנו", היום הולך אחר הלילה.
ו,א כיסוי הדם--נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן. ונוהג בכוי, מפני שהוא ספק, ואין שוחטין אותו ביום טוב; ואם שחטו, אין מכסין את דמו.
ו,ב השוחט ונמצא טריפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים, וקודשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלין--רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין. השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר--פטור מלכסות.
ו,ג חירש שוטה וקטן ששחטו, ואחרים רואים אותם--חייבין לכסות; בינן לבין עצמן, פטורין מלכסות. וכן לעניין "אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח), ששחטו ואחרים רואין אותן--אסור לשחוט אחריהם. בינן לבין עצמן--רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן, וחכמים אוסרין. ומודים שאם שחט, שאינו סופג את הארבעים.
ו,ד השוחט מאה חיה במקום אחד, כיסוי אחד לכולן; מאה עופות במקום אחד, כיסוי אחד לכולן. חיה ועוף במקום אחד, כיסוי אחד לכולן; רבי יהודה אומר, שחט חיה--יכסה, ואחר כך ישחוט את העוף. שחט ולא כיסה, וראהו אחר--חייב לכסותו. כיסהו ונתגלה, פטור מלכסות; כיסתו הרוח, חייב לכסות.
ו,ה דם שנתערב במים--אם יש בו מראה דם, חייב לכסות; נתערב ביין, רואין אותו כאילו הוא מים. נתערב בדם בהמה ובדם חיה, רואין אותו כאילו הוא מים; רבי יהודה אומר, אין דם מבטל דם.
ו,ו דם הניתז ושעל הסכין, חייב לכסות. אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שאין שם דם אלא הוא; אבל אם יש שם דם שלא הוא, פטור מלכסות.
ו,ז במה מכסין, ובמה אין מכסין: מכסין בזבל דק, ובחול דק, ובסיד, ובחרסית, ובלבנה ובמגופה שכתשה; אבל אין מכסין לא בזבל גס, ולא בחול גס, ולא בלבנה ולא במגופה שלא כתשה, ולא יכפה עליו את הכלי. כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל--דבר שהוא מגדל צמחים, מכסין בו; ודבר שאינו מגדל צמחים, אין מכסין בו.
ז,א גיד הנשה--נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין. נוהג בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל; ואינו נוהג בעוף, מפני שאין לו כף. ונוהג בשליל; רבי יהודה אומר, אינו נוהג בשליל. וחלבו מותר. ואין הטבחים נאמנין על גיד הנשה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, נאמנין עליו ועל החלב.
ז,ב שולח אדם לנוכרי ירך שגיד הנשה בתוכה, מפני שמקומו ניכר. הנוטל גיד הנשה, צריך שייטול את כולו; רבי יהודה אומר, כדי שיקיים בו מצות נטילה.
ז,ג האוכל מגיד הנשה כזית, סופג את הארבעים; אכלו ואין בו כזית, חייב. אכל מזה כזית, ומזה כזית--סופג שמונים; רבי יהודה אומר, אינו סופג אלא ארבעים.
ז,ד ירך שנתבשל בה גיד הנשה--אם יש בו בנותן טעם, הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה, כבשר בלפת.
ז,ה גיד הנשה שנתבשל עם הגידים--בזמן שהוא מכירו, בנותן טעם; ואם אינו מכירו, כולם אסורין. והרוטב, בנותן טעם. וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות--בזמן שהוא מכירן, בנותן טעם; ואם אינו מכירן, כולם אסורות. והרוטב בנותן טעם.
ז,ו נוהג בטהורה, ואינו נוהג בטמאה; רבי יהודה אומר, אף בטמאה. אמר רבי יהודה, והלוא על בני יעקוב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להם; אמרו לו, מסיניי נאסר, אלא שנכתב במקומו.
ח,א כל הבשר אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים; ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן, חוץ מדגים וחגבים. הנודר מן הבשר, מותר בבשר דגים וחגבים. העוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואינו נאכל, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, לא עולה, ולא נאכל. אמר רבי יוסי, זו מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל. ובאיזה שולחן אמרו, בשולחן שהוא אוכל עליו; אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל, נותן זה בצד זה, ואינו חושש.
ח,ב צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף שני אכסניים אוכלין על שולחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואינן חוששין.
ח,ג טיפת חלב שנפלה על חתיכה--אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה, נוער את הקדירה; אם יש בה בנותן טעם באותה הקדירה, אסור. הכחל--קורעו, ומוציא את חלבו; לא קרעו, אינו עובר עליו. הלב--קורעו, ומוציא את דמו; לא קרעו, אינו עובר עליו. המעלה את העוף ואת הגבינה על השולחן, אינו עובר בלא תעשה.
ח,ד בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טהורה--אסור לבשל, ואסור בהניה. בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה וחלב בהמה טהורה--מותר לבשל, ומותר בהניה. רבי עקיבה אומר, חיה ועוף אינן מן התורה, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא): שלושה פעמים--פרט לחיה, ולעוף, ולבהמה טמאה. רבי יוסי הגלילי אומר, נאמר "לא תאכלו כל נבילה" (דברים יד,כא), ונאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שם)--את שהוא אסור משום נבילה, אסור לבשל בחלב; עוף, שהוא אסור משום נבילה, אינו דין שיהא אסור לבשל בחלב: תלמוד לומר "בחלב אימו"--יצא העוף, שאין לו חלב אם.
ח,ה קיבת הנוכרי, ושל נבילה--הרי זו אסורה; המעמיד בעורה של קיבה--אם יש בו בנותן טעם, הרי זו אסורה. כשרה שינקה מן הטריפה, קיבתה אסורה; וטריפה שינקה מן הכשרה, קיבתה מותרת: מפני שהוא כנוס במעיה.
ח,ו חומר בחלב מבדם, ובדם מבחלב: שהחלב--מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, מה שאין כן בדם. חומר בדם: שהדם נוהג בבהמה ובחיה ובעופות, בין טמאים ובין טהורים; והחלב אינו נוהג, אלא בבהמה טהורה בלבד.
ט,א העור, והרוטב, והקופה, והאלל, והעצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים--מצטרפין לטמא טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבילות. כיוצא בו, השוחט בהמה טמאה לנוכרי, והיא מפרכסת--מטמאה טומאת אוכלין; אבל לא טומאת נבילות, עד שתמות או עד שיתיז את ראשה. ריבה לטמא טומאת אוכלין, ממה שריבה לטמא טומאת נבילות; רבי יהודה אומר, האלל המכונס--אם יש כזית במקום אחד, חייבין עליו.
ט,ב אלו שעורותיהן כבשרן: עור האדם, ועור החזיר של יישוב; רבי יוסי אומר, אף עור חזיר של בר. עור חטורת הגמל הרכה, ועור הראש של עגל הרך, ועור הפרסות, ועור בית הבושת, עור השליל, ועור שתחת האליה, עור האנקה והכוח והלטאה והחומט; רבי יהודה אומר, הלטאה כחולדה. וכולן שעיבדן, או שהילך בהן כדי עבדה--טהורים, חוץ מעור האדם. רבי יוחנן בן נורי אומר, שמונה שרצים, יש להן עורות.
ט,ג המפשיט בבהמה ובחיה, בטמאה ובטהורה, בדקה ובגסה--לשטיח--כדי אחיזה; ולחמת, עד שיוציא את כל החזה. המרגיל--כולו חיבור לטומאה, ליטמא ולטמא.
ט,ד עור שעל הצוואר--רבי יוחנן בן נורי אומר, אינו חיבור; וחכמים אומרין, חיבור, עד שיפשיט את כולו. [ד] עור שיש עליו כזית בשר--הנוגע בציב היוצא ממנו, ובשערה שכנגדו--טמא. היו עליו כשני חציי זיתים--מטמאין במגע, אבל לא במשא, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבה אומר, לא במגע, ולא במשא. ומודה רבי עקיבה בכשני חציי זיתים שהן תחובין בקיסם והסיטן, שהוא טמא; מפני מה רבי עקיבה מטהר בעור, מפני שהעור מבטלן.
ט,ה קולית המת וקולית המוקדשין--הנוגע בהן, בין נקובין ובין סתומין--טמא. קולית הנבילה וקולית השרץ--הנוגע בהן סתומין, טהורים; נקובין כל שהן, מטמאין במגע. ומניין אף במשא: תלמוד לומר, "הנוגע . . . והנושא" (ויקרא יא,כז-כח; ויקרא יא,לט-מ)--את שבא לכלל מגע, בא לכלל משא; לא בא לכלל מגע, לא בא לכלל משא.
ט,ו ביצת השרץ המרוקמת, טהורה; אם ניקבה כל שהוא, טמאה. שרץ שחצייו בשר וחצייו אדמה--הנוגע בבשר, טמא; ובאדמה, טהור. רבי עקיבה אומר, הנוגע באדמה שכנגד הבשר, טמא.
ט,ז האבר והבשר המדולדלין בבהמה--מיטמאין טומאת אוכלין במקומן, וצריכין הכשר. נשחטה הבהמה, הוכשרו בדמיה, דברי רבי מאיר; ורבי שמעון אומר, לא הוכשרו. מתה הבהמה, הבשר צריך הכשר. האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן הנבילה, דברי רבי מאיר; ורבי שמעון מטהר.
ט,ח האבר והבשר המדולדלין באדם, טהורים; מת האדם, הבשר טהור. והאבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן המת, דברי רבי מאיר; ורבי שמעון מטהר.
י,א הזרוע והלחיים והקיבה--נוהגים בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. שהיה בדין, ומה אם החולין, שאינן חייבין בחזה ובשוק, חייבין במתנות--קודשים, שהן חייבין בחזה ובשוק, אינו דין שיהו חייבין במתנות: תלמוד לומר "ואתן אותם לאהרון הכוהן ולבניו, לחוק עולם" (ויקרא ז,לד), אין לך אלא מה שאמור בעניין.
י,ב כל קודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו--חייבין בבכורה ובמתנות, ויוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ואין עושין תמורה, ואם מתו ייפדו: חוץ מן הבכור ומן המעשר. וכל שקדם הקדשן את מומן, או מום עובר להקדשן, ולאחר מכן נולד להן מום קבוע ונפדו--פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ועושין תמורה; ואם מתו, ייקברו.
י,ג בכור שנתערב במאה--בזמן שמאה שוחטין את כולם, פוטרין את כולם; אחד שוחט את כולן, פוטרין אחד. השוחט לכוהן ולנוכרי, פטור מן המתנות. והמשתתף עימהם, צריך שירשום; אם אמר חוץ מן המתנות, פטור מן המתנות. אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה, והיו בה מתנות--נותנן לכוהן, ואינו מנכה לו מן הדמים. לקחן הימנו במשקל--נותנן לכוהן, ומנכה לו מן הדמים.
י,ד גר שנתגייר והייתה לו פרה--נשחטה עד שלא נתגייר, פטור; ומשנתגייר, חייב; אם ספק, פטור--שהמוציא מחברו, עליו הראיה. ואיזה הוא זרוע--מפרק של ארכובה, עד כף של יד; והוא של נזיר. וכנגדו ברגל, שוק; רבי יהודה אומר, שוק--מפרק של ארכובה, עד סובך של רגל. איזה הוא הלחי--מפרק של לחי, ועד פיקה של גרגרת.
יא,א ראשית הגז--נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה, מראשית הגז: שהזרוע והלחיים והקיבה--נוהגין בבקר ובצאן, בין מרובה בין ממועט; ראשית הגז--אינו נוהג אלא ברחלים, ואינו נוהג אלא במרובה. [ב] וכמה הוא מרובה--בית שמאי אומרין, שתי רחלים, שנאמר "יחייה איש עגלת בקר, ושתי צאן" (ישעיהו ז,כא); ובית הלל אומרין, חמש, שנאמר "וחמש צאן עשויות" (שמואל א כה,יח). חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס, חייבות בראשית הגז, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, חמש רחלות גוזזות כל שהן.
יא,ב וכמה הוא נותן לו: משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, מלובן ולא צואי, כדי לעשות ממנו בגד קטן--שנאמר "תיתן לו" (דברים יח,ד), שיהא בו כדי מתנה.
יא,ג לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו, פטור; ליבנו ולא צבעו, חייב. הלוקח גז צאנו של נוכרי, פטור מראשית הגז. לקח גז צאנו של חברו--אם שייר המוכר, המוכר חייב; ואם לאו, הלוקח חייב. היו לו שני מינין, טחופות ולבנות--מכר לו טחופות אבל לא לבנות, זכרים אבל לא נקבות--זה נותן לעצמו, וזה נותן לעצמו.
יב,א שילוח הקן--נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בכיסוי הדם משילוח הקן: שכיסוי הדם--נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן; ושילוח הקן--אינו נוהג אלא בעוף, ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. ואיזה הוא שאינו מזומן, כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס. קננו בתוך הבית, וכן יונים רודסייות--פטור מלשלח.
יב,ב עוף טמא, פטור מלשלח. עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, וטהור רובץ על ביצי עוף טמא--פטור מלשלח. קורא זכר--רבי אליעזר מחייב, וחכמים פוטרין.
יב,ג הייתה מעפעפת--בזמן שכנפיה נוגעות בקן, חייב לשלח; אין כנפיה נוגעות בקן, פטור מלשלח. אין שם אלא אפרוח אחד, או ביצה אחת--חייב לשלח: שנאמר "קן" (דברים כב,ו), "קן" מכל מקום. היו שם אפרוחין מפרחין, או ביצים מוזרות--פטור מלשלח: שנאמר "והאם רובצת על האפרוחים, או על הביצים" (שם)--מה אפרוחין בני קיימה, אף הביצים בני קיימה; יצאו מוזרות. מה הביצים צריכין לאימן, אף האפרוחים צריכין לאימן; יצאו מפרחין. שילחה וחזרה, שילחה וחזרה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים--חייב לשלח, שנאמר "שלח תשלח" (דברים כב,ז). אמר הריני נוטל את האם, ומשלח את הבנים--חייב לשלח, שנאמר "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך" (שם). נטל את הבנים והחזירן לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן--פטור מלשלח.
יב,ד הנוטל אם על הבנים--רבי יהודה אומר, לוקה, ואינו משלח; וחכמים אומרין, משלח, ואינו לוקה. זה הכלל--כל מצוה בלא תעשה שיש בה קום עשה, אין חייבין עליה.
יב,ה לא ייטול אדם אם על הבנים, אפילו לטהר בהן את המצורע. ומה אם מצוה קלה שהיא באיסר, אמרה תורה "למען ייטב לך, והארכת ימים" (דברים כב,ז)--קל וחומר על מצוות החמורות שבתורה.